היי. אני פוסט טראומטי.
מלחמת לבנון השנייה, שהתחילה ב-2006, עוד לא נגמרה בשבילי.
אני עוד שומע את הקולות.
אני עדיין יכול להרגיש את הדי הפיצוצים.
השנה הזו היא שנה שונה מכל השנים הקודמות שחווינו.
מאז אותה מלחמה ששרטה אותי.
השנה קיבלנו פוסט טראומה חדשה לאוסף - את ה-7.10.
עוד טראומה אחת להניח על המדף ולצרף לרשימת השריטות העמוקות בנפש, אלה שלא מניחות לך בסיוטים בלילות ובאזעקות ובפיצוצים.
וכמו בשנה שעברה אני מבקש בקשה אחת.
פורים מתקרב.
והלוואי שהשנה כולם יחגגו אחרת.
בלי נפצים, בלי קפצונים, בלי פצצונות קטנות שעושות שמח לרגע - אבל זורקות את חלקנו לבינת׳ ג׳בל, סג׳עייה או סתם לשבת בבוקר בעוטף עזה.
מתחילת הלחימה אובחנו עשרות אלפים פצועי ופגועי נפש - הטבח בנובה, הסיוטים בקיבוצים וביישובים, הרקטות באלפיהם בכל דרום הארץ ובצפונה.
תנו לכולנו שקט נפשי.
תהיו אחים שלנו ליום אחד 💚